……..את הסיפור הזה כנראה שעוד לא שמעתם
היום הדלקתי נר שמיני אצל אמי ושאלה אותי העוזרת של אמי, אשה נוצריה מגיאורגיה, למה מדליקים נרות חנוכה? שאלתי אותה, תגידי, כמה רחוק היית מוכנה ללכת בשביל מישהו שאת אוהבת? היא ענתה לי שאם זה משפחה, אני מוכנה הכל. ואם זה לא משפחה, שאלתי. היא אמרה: זה תלוי במצב שלי, אבל בגדול לא הייתי מתאבדת עליו.
ומה אם זה מישהו שאת לא מכירה, שאלתי. היא ענתה לי, תראה, כסף הוא לא יראה ממני. ואם הוא צריך עזרה רפואית אני אתקשר למד״א. הסברתי לה שכיהודי, מחויב לעזור לכל יהודי שנקרה בדרכו בכל אמצעי שיכול. זאת לא שאלה של בחירה אלא חובה מוסרית. ואין קשר אם הוא מוכר או לא.
ואם אי פעם תבקש לגלות כמה אחוז אלוקים יש בך, היום זה היום. היום זה נר שמיני, נר שבו עוצרים הכל ועושים חישוב מסלול מחדש.. כדי להמחיש לה את הנושא, סיפרתי לה סיפור שחוויתי. הסיפור הזה יפתיע הרבה מאד אנשים בכדי להבין איך שהבורא מנהיג את עולמו באופן מעורר השראה.
לפני 12 שנים בשנה בה נפטר אבי, נהגנו לבקר את אמי בכל מוצש. הגעתי ויחד עמי, הגיעו כל אחי ואחיותיי. אחותי הגדולה הצליחה להוציא אותי משלוותי. בכדי להמנע מעימות מיותר, ולקח לי בדיוק 10 דקות לעשות פניית פרסה ולחזור הביתה.
לקראת השעה 20:00 הגעתי לביתי ולפתע שכנתי היקרה צועקת לי להגיע מיד אליה. הם זוג צרפתים בני 70+, אירחו בביתם את חבריהם, זוג חברים מפריז. הוא, מוריס, נשיא הקהילה הספרדית באחר המחוזות, רופא משפחה מאד בכיר בפריז, ואשתו ז’קלין, מנהלת בית מרקחת.
שכנתי צועקת לי מדירתה ״איפה אתה דוד תבוא מיד תכנס אליי הביתה״. מסתבר שהאורח קיבל שבץ מוחין וחצי מגופו השתתק, לא עלינו .2 צוותים של מד״א הגיעו וניסו לטפל בו ולנסות לפנות אותו למרכז הרפואי ברזילי באשקלון. למרות שחצי מגופו הימני השתתק הוא הצליח להוציא מילה אחת מפיו למעט המילה ״לא״. נראה היה שהוא התנגד בכל תוקף שהם יקחו אותו לשם.
המציאות אליה נקלעתי היתה הזוי עבורי, לא הגיונית, אדם שחצי גופו משותק, פולט מילה אחת מפיו, מסרב להתפנות, אשתו מתייפחת וכועסת מאד על מד״א ובעברית עילגת למה הם לא מפנים אותו, הבן אדם עומד למות ומד״א בתגובה אומרת ״ צר לי גברתי אסור לנו לפנות אדם אם הוא מסרב להתפנות״.
אני עומד כמה רגעים ומביט במצב ומנסה לחשוב איך מצילים את המצב. מה אני אמור לעשות כאן??
פתאום צץ לי רעיון ליצור קשר עם בן-דודי, קרדיולוג בכיר באיכילוב. הסברתי לו את כל המצב והוא הסביר לי שאם הוא מגיע עד 4 שעות יש סיכוי להציל אותו לגמרי. אם זה בין 4-8 שעות, הסיכוי שינצל הוא כמעט ואפסי, ואחרי 8 שעות זה מצב אבוד.
אנחנו ממשיכים את השיחה והוא מתאר לי שיש 3 רופאים בישראל שיכולים להציל אותו. הוא החל לעשות טלפונים מי יכול לעזור למוריס, ומה שהוא גילה לא היה ממש מעודד:
- 1. פרופ׳ מימון מאיכילוב – לא זמין. שוכב בבית תפוס לו הגב והוא ממש לא פעיל.
- 2. פרופ׳ חזן מתל השומר- לא בארץ. נמצא בסין.
- 3. פרופ׳ כהן מהדסה עין כרם . להשיג אותו זה להשיג לא פחות ולא יותר את רה״מ.
מה עושים, שאלתי בתסכול עצום. הוא ביקש ממני להביא את מוריס לאיכילוב ונראה איך אפשר יהיה לעזור לו. מד״א יצאו מהבית, אין אף אחד בבית ובדרך לא דרך הצלחתי להושיב אותו על כיסא, משקל 150 ק״ג , סוחב אותו עד לאוטו מנסה לשכנע אותו שהולכים הביתה. אני מניע את הרכב מאשדוד לאיכילוב, נוסע נסיעת אמוק ובמיון כבר מחכים לו צוות שלם.
הם עזרו לי להוריד אותו מהרכב והטיסו אותו לבדיקת סי טי. הוא חוזר מהבדיקה ואשתו ושכנתי בדופק מואץ מחכים לתשובות. הרופא מגיח ומודיע ״ יש לו קריש דם במח״. אז מה עושים, שאלתי? הנוירולוג ענה ואמר ניתן לו קומדין ונראה מה אפשר לעשות. זאת היתה תשובתו של הרופא הנוירולוג. הבנתי שהטיפול שהרופא מציע, מסייע ככוסות רוח למת. זה פשוט ייגמר רע ובמקרה הטוב, הוא יישאר משותק כל ימי חייו. במקרה הגרוע הוא לא יישאר בחיים כי הפגיעה היתה באזור מאד מסוכן במח.
אגב, שכחתי לספר שהשעה 01:00 בלילה. אנחנו כבר 6 שעות אחרי שמוריס קיבל את השבץ. ניגשתי לנוירולוג וביקשתי ממנו לראות אולי הוא יכול ליצור קשר עם פרופ׳ כהן מהדסה, אולי הוא יוכל להציל את המצב. הוא התקשר להדסה, פרופ׳ כהן בביתו ישן, הם העירו אותו, שאלו אותו מה לעשות והוא נתן סדרה של הנחיות לביה״ח, ובהדסה הנחו את הנוירולוג. אני רואה את מוריס שוכב על המיטה במיון, בין שמים לארץ ורואה איך עולם ההזדמנויות שלו הולך ומצטמצם.
ברגע הזה הבנתי שאם אני לא עושה צעד נואש המשחק של מוריס ייגמר בכי רע. אני חששתי יותר מתגובתה של אשתו שהיא נשארה היסטרית. היא תיירת, לא מבינה את השפה ולא מבינה מה לעשות. השעה 1:30 בלילה, אני מבקש מהנוירולוג את הטל של פרופ׳ כהן. הוא כמובן סרב. לא היתה ברירה ואיימתי עליו שאם הוא לא נותן לי את הנייד של כהן, מוריס עלול למות כאן והוא עלול לשלם את המחיר.
הוא הסכים לתת לי בתנאי שלא אומר שזה ממנו. הסכמתי. חשוב לי לציין כי אז לא היה וואטסאפ. או טל׳ או סמס. אני מתקשר לפרופ׳ כהן ולהפתעתי הוא עונה לי. הסברתי לו מי אני ומאיפה אני מתקשר ולמה אני מתקשר. הוא ממש רתח עליי למה אני מעיר אותו באמצע הלילה, שהרי הוא כבר נתן הנחיות מה לעשות וניתק לי את הטל בפרצוף.
חיכיתי 5 דק׳ ושלחתי לו סמס, כתבתי לו באנגלית כי מישהו עומד למות כאן הלילה וזה יהיה על המצפון שלו ואני לא מבין איך לעזאזל הוא מצליח לישון בלילה לאור המצב.
תוך 2 דקות הוא מתקשר אליי ומנסה להסביר לי שאין לו מה לעשות כי גם אם הוא היה ממש רוצה לסייע, הוא צריך להביא צוות של 12 איש מהבית ולעשות ניתוח של שעות שהסיכוי לזה לאור המצב הוא כמעט אפס.
צעקתי עליו בטל׳ ואמרתי לו, יש לך הזדמנות להציל חיים ואתה עוד מתלבט אם אפשר או לא ?? לך מהר תביא את כל הצוות שלך מהבית ואני אכין את החולה ואטיס אותו אליך. אמרתי לו שיתקשר מהר לכולם ושיעדכן אותי בתוך 10 דק׳ מה לעשות.
הוא היה בהלם ממני. מעולם לא דיברו אליו ככה. הוא לא אמר מילה ועשה בדיוק את מה שאמרתי. לאחר רבע שעה הוא מתקשר אליי ומדווח שהעיר את כל הצוות ושכולם בדרך לבית החולים ושישלח את מוריס אליו. השעה 02:00 לפנות בוקר.
הכנו את כל הניירת, הבאתי את כל הניירת לנהג אמבולנס ואמרתי לו שימסור את החולה לידיים של פרופ׳ כהן. אוי ואבוי אם מישהו אחר ייגע בו. אתה מוסר אותו בידיים כמו תינוק. הנהג טס לירושלים ובתוך 40 דק׳ הוא בהדסה בכניסה למיון.
מוריס כנראה ששמע את כל מה שקרה, וכשהוא עלה לאמבולנס הוא הביט בי עם דמעות. כנראה שרצה לומר תודה, אך לא ממש יכל. האמבולנס יצא לדרך, שלחתי סמס לפרופ׳ כהן ואמרתי לו שאני מוסר אותו לידיו המסורות ובתום הניתוח אני מבקש שיצור איתי קשר וידווח לי על הכל. הוא אישר ואיחלתי לו את מיטב ההצלחה. 6 שעות אחרי, פרופ׳ כהן מתקשר אליי ומדווח לי שהניתוח עבר בהצלחה ומוריס ניצל ממש ברגע האחרון, בזכות תרופה ניסיונית שקיבל ממש שבוע לפני שכל זה קרה.
ואז פרופ׳ כהן עוצר לרגע ושואל אותי שאלה: ״תראה, כל מה שאמרת לי עשיתי. עכשיו, אתה מוכן לומר לי רק בבקשה מי אתה לעזאזל ?״. אמרתי לו בכנות גמורה שאני אפילו לא יודע מי זה מוריס. אבל, משהו בלב שלי אמר לי שחייבים להציל אותו ויהיה מה. הוא נשאר בהלם. הוא לא האמין למה ששמע.
האמר חבריי, אני בהלם ממשהו אחר לגמרי. הייתי בהלם מהעובדה שפרופ׳ כהן היה בתנועת ביטול מוחלטת לדבריי. זה לא היה הגיוני בעליל. זכיתי להיות שליח ולעשות חסד עם אדם שאינני מכיר. מה שהפתיע אותי היה העובדה שאין שום הגיון בסיפור שסיפרתי לכם. אין שום רציונל. איך הכל התחיל, איך הדברים התגלגלו וכיצד הכל הסתיים.
אני רק יכול לומר שנים רבות לאחר המקרה כי ראיתי והבנתי ואף הרגשתי עד כמה חלה השגחה פרטית על האדם. על לאיזה פרטי פרטים. ובדיוק שבוע לפני הגיע הזריקה שהצילה את חייו. ובמקרה אחותי דווקא באותו היום רבה איתי וכו וכו… כל כך הרבה ״במקרה״ שאתה מבין ואף חווה, כי יש כאן יד מכוונת וצריך רק להתבונן.
המסר האישי שלי; תעשה את הכי טוב שאתה רק יכול למען כל אדם בלי חשבונות ובלי מחשבות. פשוט תתאבד על המצב ואת השאר תשאיר לקב״ה, כי חזקה היא שתעמולה אינה חוזרת ריקם.
זה חג חנוכה ובפרט נר שמיני של ״זאת חנוכה״. להאיר את כל מי שרק אפשר באור של חסד של אמת ולזכות אף לראות את השינוי קורה בפועל. לראות איך המציאות אכן מזככת את המציאות באופן שלא היה שום סיכוי שזה יקרה.
שלכם
דויד בותרסון