?אז מה אומרים לאדם אחרי מות העתיד שלו? איך מנחמים אותו? מנין הכוחות להתמודד
?האם יש טעם לחיים בלי עתיד? הרי כל אדם צריך מניע. גם מי שמניע את האדם, צריך מניע. אז אם אין מניע אין עניין? ואם אין עניין, נגמר המשחק
אם זה לא מצחיק אז זה מעציב עדי כדי בכי תמרורים. לאורך כל ההיסטוריה של האנושות, היהודי נבחר להיות המהפכן העולמי. כל שינוי מהותי בעולם הובל ע״י יהודים. במשך אלפי שנים. עוד מימי אברהם אבינו. לאורך כל ההיסטוריה, כל פעם שחטפנו מכה, יצאנו חזקים יותר. וככל שהמכה היתה חזקה יותר, קיבלנו כוחות נעלים יותר. משהו אצלנו לא הגיוני בעליל.
והנה באנו ארצה, פתאום נגמרו הכוחות. התעייפנו. אין כח להלחם. יש רצון לשרוד. 30 שנה שלטה מפא״י, וללא שום מהפך מנגד. כל בחירות הם לקחו בענק. פתאום קם לוחם עם עצמה עם נחישות מחדיר אמונה בעם שאפשר גם אחרת ועושה מהפך, הלא הוא מנחם בגין, ז״ל.
לפעמים אני שואל מי סיפק את היכולת והפך למודל לחיקוי בכל הקשור בבניית הזהות היהודית, ובהטמעת יסודות מאד שורשיים בהגדרת הזהות היהודית, שמחזיקים 3500שנה. הרי אף אמריקאי לא יודע מה היתה שמה של ספינת המהגרים הראשונה לאנגליה, מי היה הקפטן, ומה הם אכלו לאורך המסע. אבל אין יהודי אמיתי בעולם שלא ידקלם לך את סיפור יציאת מצרים. אין!!!
כולנו מבינים ויודעים שספר התורה הוא היסוד והמקור לכל החיים ביקום, ומאידך אנחנו ערים לעובדה שהתורה קוד הפעלה לכל האנושות לאלו המחפשים את הסיפור הפגאני, גם את זה התורה מספקת. לאלו המחפשים את הכוחות להתמודד עם העולם, היא משמשת כספר הוראה לחיים.
ואני יושב ובוחן את כל ההסטוריה של העם היהודי, ושואל, מה לכל הרוחות אני יכול ללמוד מאברהם , אבי אבות ויסוד היהדות שקם לחסל את העתיד שלו שבשבילו הוא הפך עולמות, החליף זהות, עבר מקום, מל את עצמו, עד שבערב פסח הוא מתבשר על יצחק. אחרי מסע כה מפרך, כה מתיש, מסע שבו אין שום סיכוי לשום דבר ברור ומוגדר מלבד הבטחה אלוקית שהכל יהיה טוב. זהו.
אנחנו ממשיכי דרכו המהפכנית, למודל שהכל יהיה הכי טוב, הרי אין שום שכל שיאשר מעשה שכזה. אין שום רציונל בלקום לחסל את המשך קיומו של מפעל החיים שנבנה בדם, בהמון יגיעה נפשית, במסירות נפש ובאינספור נסיונות חיסול.
הבן-אדם קם ובעקבות בקשה אלוקית הוא מוכן לוותר על הכל ולעקוד את יצחק, הצ’אנס היחידי להתכנות עתידית, והוא ללא היסוס, מוותר על הכל. על הכל!! הוא לא מצווה על כך. כי כשהוא היה מצווה, הכתוב מבהיר זאת ללא שמץ של ספק. כאן זה לא המקרה. כאן מבקשים ממנו.
הרמבם בספרו, מורה נבוכים, נותן מענה לסוגיה הכה סבוכה הזו, החתם סופר עונה על הנקודה הזו, הברבאנל, ואדמור הזקן.
המסקנה שלהם היא מאד קשה. די אכזרית הייתי אומר. ממש ממש קשה להכלה ע״י בן-אנוש. אבל לפני שאצטט את דבריהם, אוסיף שהמלחמה על ״המסירות נפש״ היהודית, תמיד מהדהדת בין השבטים שבעם. כי מי באמת מקריב היום בשנת התשפ״א את עתידו שלו, בשביל שלנו כעם, יהיה עתיד ?
ואז התחיל ליפול לי האסימון ממקרה העקדה של אברהם. הרי כל המהות של אברהם בכל הכתוב עליו בספר בראשית, הוא להחדיר את האמונה בכל אדם שיש בורא לעולם, הוא מנהל את הכל, הוא מניע את הכל, הוא מזין את הכל ואת כל מה שבינו לבין עולמו של האדם ואנחנו בסה״כ כלי שרת של הבורא יתברך.
המקרה של העקדה מלמד עד כמה רחוק צריך ללכת בשביל אידיאל. המקרה של יצחק מראה, שבשביל האידיאל, רצוי ונכון להקריב את כל העתיד. הכל!!! כי אם ה׳ אמת, משה אמת ותורתו אמת, עד היום לא יידח ממנו נידח. ואם לא תהיה הקרבה על ארץ ישראל, ואם אין הקרבה למען ארץ ישראל, לא קנית את חלקך בארץ ישראל.
העולם יכול לרצוח את הגוף של היהודי. אך את הנשמה לא ניתן לרצוח. תשימו לב מה קרה במדינות ערב שסביבנו, ומה הצית את האש שלא נכבתה עד היום. טוניסאי אחד, הצית את עצמו באש, ומשם עלתה זעקה גדולה לשמים, שעד היום גובה את חובותיה.
חבריי, אין יהודי יותר גדול מאותם הורים, ששולחים את ילדיהם לקרב, מוותרים על עתידם למען עתידה של הארץ שלנו בידיעה גמורה שייתכן שהעתיד שלהם לא חוזר הביתה.
״אני אמרתי אל-הים אתם ובני עליון כולכם״
זה מה שהם, כל מי שמסר את חייו למען עמו. מי בקרב, מי ברחוב, מי בסמטא, מי במים, מי באש, וכו.. הם נתנו את עתידם למען עתידנו. הם כמעט בכל בית בישראל. בכל שבט בישראל. המוות הוא מוות הוא כואב באותה מידה.
אז לשאלה האם אנחנו חייבים להם, היא די מיותרת. איך כל אחד מאיתנו מוצא דרך להודות להם, זה תפקידו של כל אחד מאתנו. כי אנחנו חייבים להם ולהוריהם המון ואין שום ספר שיכול להכיל את מה שהם עשו.
הם ההורים ויתרו, והם מוותרים בכל דור על עתידם, בידיעה גמורה שיש סיכוי שהעתיד שלהם לא יחזור מהצבא. אבל זה אנחנו. זה העם היהודי. ככה נגזר עלינו לחיות, כי תמיד יש רשע תורן שעומד לכלותינו.
ובאמת השאלה היא, עד מתי? הרי איך שלא נבחן את המציאות בשכל אנושי , אנחנו תמיד יוצאים דפוקים. אז מאיפה באמת מגיע הכח הפנימי להמשכה ללא חת?
״לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי אמר ה׳״. ״אני אמרתי בעתה אחישנה״
כששאלו את הרבי מלובביץ׳ איפה היה האלוקים בשואה הוא לא ענה. אבל הוא אמר, אני יודע להבטיח מה צריך לעשות היום כדי שזה לעולם לא יקרה שוב. כי בסוף מגלים שמה שמעניק את ההמשכיות שלנו, זאת האמונה. מה שמעניק את ההזדמנות להתחדשות, זאת האמונה. ואת היכולת הזו, הוריש לנו אברהם אבינו, דרך בנו, יצחק.
ביום מיוחד ומקודש זה, ברצוני לאחל לכל ההורים שאיבדו את יקיריהם, שעל כל מה שהם עשו, בכך שויתרו על עתידם למען עתיד האומה, בורא עולם יברך את כל עמו ישראל בפסוק ״ לב טהור ברא לי אל-הים ורוח נכון חדש בקרבי״.
אנחנו לא יודעים מה עוד מחכה לנו ובמיוחד ובפרט בדורנו במציאות המשתנה בקצב כה מהיר, האמצעי היחידי שיכול להחזיק כל אדם מעל המים ולא לטבוע, היא האמונה. וזה אנחנו חבריי, ומי שלא מתאים לו כל מה שאוכל לומר לו בצער רב, הוא: אף אחד לא שאל אותך.
שלכם, דויד בותרסון
David Boterson
