הוּא הָיָה אוֹמֵר: הַיִּלּוֹדִים לָמוּת, וְהַמֵּתִים לִחֳיוֹת, וְהַחַיִּים לִדּוֹן, לֵידַע וּלְהוֹדִֽיעַ וּלְהִוָּדַע שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין, הוּא הַדַּיָּן, הוּא הָעֵד, הוּא בַּֽעַל דִּין, הוּא עָתִיד לָדוֹן. בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה, וְלֹא שִׁכְחָה, וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים, וְלֹא מַקַּח שֹֽׁחַד, וְדַע שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן. וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרָךְ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ, שֶׁעַל כָּרְחָךְ אַתָּה נוֹצָר, וְעַל כָּרְחָךְ אַתָּה נוֹלָד, וְעַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי, וְעַל כָּרְחָךְ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחָךְ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אבות ד, כב

שבת אחת קרה אסון בכפר, וזקני הכפר פנו לרב ושאלו ״רבי, יש לנו בעיה חמורה, הפרה נפלה בבור ואנחנו לא יודעים מה לעשות״. הרב לא הסס לרגע וענה, מה השאלה? אסור לנגוע בפרה עד שתצא השבת. הזקנים מביטים אחד בשני משתאים ושואלים שוב את הרב, אבל רבי, זאת הפרה שלך… הרב מביט בהם. ועונה :מההה? תוציאו אותה מיד

אני מניח שאת הנמשל לא צריך לפרש, אבל זה קורה. זה קורה שהמודל לחיקוי לא מה שחשבנו שיהיה. ויום אחד אתה תקום ותאלץ להיות כנה עם עצמך. אתה תהיה חייב לתת תשובות לשאלות מאד קשות. כי מי שלא כנה עם עצמו (לא עם האמת הסובייקטיבית שבו, אלא עם האמת האובייקטיבית שבו) לא יוכל לכהן בעולם המשמעות, כי הוא סוג של נכה, ובעל מום לא יכול להקריב.  וזה הסיפור הגדול מאחורי פרשת       אמור ובפרט זה הסיפור מאחורי כל אדם, המחפש להלביש את הערכים והמוסריות היהודיים בחייו

במסע החיים בחיפוש אחר משמעות, אתה חייב מודל לחיקוי. אין לך דרך אחרת. כי מישהו גדול ממך בקומה ומעמד צריך להוביל אותך אל האינסוף, שם מחכה לך המשמעות. רק שכאן צריך מאד להזהר מבני האדם. כי אם מדובר בתלמיד חכם אמיתי, אז חובה עלינו ללמוד מתורתו. אבל לבטוח באדם, אל לנו לעשות זאת, גדול ככל שיהיה. עלינו לבטוח אך ורק בבורא עולם, באינסוף ברוך הוא. לקבל ברכה מצדיק, זה. לקבל המשכה ישירה מהאינסוף ישר אליך. אז להודות לצדיק, זה דרך ארץ, אבל לבטוח בצדיק, צריך להזהר בזה שח״ו לא יתאכזב האדם, כי זובח לאלוקים, יחרם

אחד התופעות החוזרות והנשנות בחברה הישראלית, היא תופעת החזרה בתשובה. ככל שאני מביט בה, היא לא הגיונית עפ״י כל הגיון. כי איך יכול להיות שאדם שגדל על רציונל חשיבתי, קם פתאום בשלב בחיים ואומר, היי אני מוכן שתקשרו לי את העיניים, אני יעשה מה שתגידו. למה שיעשה את זה? אני לא מדבר על מי שנמצא בתהליך. אני מדבר על העובדה כי יום אחד אתה קם, ואומר, זהו, אני עושה את זה 

עוד לא ראיתי אם מישהו עשה על זה מחקר, אבל זוהי תופעה שחוזרת ונשנית ונוגדת כל הגיון. אם נדייק, זה פלא ממש. בצבא עושים לך את אותו התהליך, אבל זה בעל כרחך. אף אחד לא ממש שואל אותך. ואז שאלתי עוד שאלה, האם מה שנעשה בעברי, יכול להיות קשור לעתידי?

תמיד שאלתי, למה מכל היהודים במצרים, נבחר משה? למה יהושוע החליף אותו? היו אנשים בקומה ומעמד לעין ארוך יותר מהם. אז למה משה? עד כמה שזה נשמע בנאלי, רק עליו נאמר, ״בכל ביתי נאמן הוא״. כלומר, כדי שתהיה נאמן בכל מצב, לכל מציאות, בכל מקרה בלי שום זיוף, מגיע לך קרדיט. קרדיט ענק. בית, זה הנקודה הכי פנימית, הכי עמוקה, והכי מהותית בחייו של האדם

הפשע הכי נורא הוא, הרצון לעגל פינות, לרקוד על שתי חתונות. ואם אדייק בכל תחומי החיים, הכישורים ל – סדר, דיוק, מיקוד בכל אשר תעשה תמיד הולכים להם בזיג-זג ואין לך אדם שאין לו מקום ואין לך דבר שאין לו שעה. למי שמחפש את המשמעות שלו כאדם ערכי ומוסרי, לא צריך ללכת סחור סחור, התשובה היא, ״והייתם כאלוקים״

 כל מי שקורא ליהודי דתי, או כל מי שחושב שיהדות זאת דת, הינו בגדר חוטא ומחטיא. כי מי שרואה בעם ישראל כדתיים, יקבל את תגובת הנגד הנקראת ״זובח לאלוקים יחרם״. ומזה צריך להזהר כמאש חיה!! יהדות איננה דת. דת הינה אמצעי לשליטה והנהגה מתוך אוסף חוקים אלוקיים שמטרתם לבאר לך, כי אם תתנהג יפה ותעשה מה שאומרים לך, תקבל הרבה טוב. זאת לא יהדות חס ושלום

“Good” is in the details                                                                                      !האלוקים נמצא בפרטים.                                                                      

הרבה חיפשו את האלוקים, ובאם חיפשו נכון, כל שהיה עליהם לעשות הוא להתבונן ולהרגיש. אבל, מה שבאמת היה צריך לעשות, זה לחבר בין התבונה והרגש. וזה קשה עד לכדי בלתי אפשרי, כך לפחות טענו אנשי המדע אשר הוביל זאת היהודי זיגמונד פרויד, בטענה מוצדקת לחלוטין שמוח זה דבר קר, ורגשות זה עניין חם, ולחבר ביניהם זה לא אפשרי כי זה פרדוקס גמור. אני מסכים עם כל מילה שלו.

היהודי המתפלל אומר מדי בוקר ״מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל..״ יעקב נלקח כמודל לחיקוי לעם העברי, כי הוא למד בשתי אוהלים, מוסדות חינוך. פורמאלי – ישיבת שם,  ובלתי פורמאלי – ישיבת עבר. בישיבת שם הוא למד מהות,  ובישיבת עבר הוא למד איך ניתן להפוך זאת למציאות. למרות שמדובר בשתי מתודולוגיות שונות במהותן, זה הוא אופן הלמידה של יעקב אבינו. להבין את הכאוס, לחוש (למרות שהוא עוד לא היה מחויב בזה), והחשוב מכל לנהל את הכאוס.

הלוואי וגם היום המסגרת החינוכית היתה מעוגנת כחובה בשילוב בין החינוך הפורמאלי, ומיד היו התלמידים עוברים לחוויה בבלתי פורמאלי וחוזר חלילה לכל תחום למידה ובסוף כל יום היו נאלצים הם לראות כיצד לישב פרדוקס בכל תחום למידה.  אני מניח שאת כישורי החיים אשר דיברנו עליהם בפוסט הקודם, הם היו מיישמים באופן מופלא, בכל מסגרת לימודית. מה שבטוח זה שלא היה ויכוח בזה בין שום מסגרת חינוכית הקיימת בישראל.  ובל נשכח, אנחנו אמורים להיות האור לעולם. האם אנחנו כאלה?

אבל יש כאן בעיה. אנשים מחפשים לגלות את סוד המשמעות, את אותו חור שחור, כשער לאינסוף שממנו ניתן לדלות כל מידע על כל דבר בכל עניין בחיים, בכלים לא נכונים. ואם אדייק, בכלים לא כשרים. אחד הבעיות של אותו אדם החי חיי חולין הוא בדיוק כמו של כולנו, והיא חוסר דעת. האחד מנסה את מזלו בכלים חולין והשני מנסה את מזלו בכלים קדושים.

לחוסר דעת יש מחיר מאד כבד עליו משלם האדם, במישרין ובעקיפין משלמים עליו כולנו כי כבר הבנו ולמדנו שכשאתה לא עושה את ייעודך, לא רק שאתה נקנס, אתה מונע מאחרים לממש את תכליתם בעולם (הבעש״ט). חכמי התלמוד מתבטאים בשפה מאד קשה (ובצדק) לחוסר דעת ואומרים כי נבלה טובה הימנו. כי נבלה לא מטמאת אף אחד מסביבה, לעומת חסר הדעת, אשר מטמא את כל מה שמסביבו. ולמה האדם הוא חסר דעת, נובעת מהסיבה שאינו מבין את עצמו והגרוע מכל הוא לא מרגיש את עצמו (שלא לדבר על אחרים וכאן כולנו חוטאים בזה).

לפני שמתחילים, חשוב להבין שכל העולם פועל כמערכת אקסיומטית סגורה שפועלת על כל אדם ללא יוצא מן הכלל. יש קוד רוחני וחלה עליך החובה להכיר אותו, לדעת אותו, לחוש אותו ולשתף אותו עם כל הסובב אותך.

והשאלה היא, האם האדם מודע למערכת חוקים זו. או כפי שהגדרנו זאת בפשטות במאמר הקודם, האם האנכי מודע ל אָנֹכִי. כל אחד ואחת מאיתנו קיבל סוג מסוים של אהבה מהוריו, מחבריו ומהסובבים אותו, או שלא חלילה. או שמא, האהבה לא היתה, היא היתה נכזבת, אלימה, חונקת.

אבל בואו נקרא לגברת בשמה, מי לימד אותך לאהוב? מי לימד אותך איך לאהוב? האם אתה יודע לאהוב? מהם הקריטריונים לאהבה? האם אהבה זה עניין סובייקטיבי?, כי זה עניין אישי בכלל, או שמא עסקינן, בעניין אובייקטיבי לחלוטין? בקיצור, מה זאת אהבה?

להזכיר לכולנו כי במציאות משתנה, או במציאות בה האדם הולך מחיל אל חיל, הוא חייב יכולות וכישורים. ציינו 3 יכולות משמעותיות (זכרון, חשיבה יצירתית, שפה לשונית) מתוכם האדם אמור לפעול ולהתקדם בניהול פרדוקס החיים, זאת באמצעות פיתוח כישורי סדר, דיוק, מיקוד בכל אחת מהיכולות הנ״ל ואין זו משימה כה פשוטה כלל

אהבה, זה האמצעי להתחבר אל האינסוף אשר מתבטא באמצעות תורה, כאמצעי השפעה, ומצוות ככלי קיבול מאד מוגדר על מנת להוריד את השפע האינסופי במציאות הגשמית שלנו. כל נושא הקיבול הוא מאד מורכב, קשה ותלוי זמן, מקום ומידת היכולות של האדם

תזכור תמיד כי באהבה אם יש לך נגיעה אישית, אין זו אהבה ומעבר לכל , ביכולת שלך להעניק אהבה הינה תולדה של עולמך הפנימי. ועולמך הפנימי ניזון מעולם הערכים והמוסריות אותו אתה מזין את עצמך, כי עולם פנימי מקרין לעולם חיצון. ואם אין בך את יסודות האהבה מתוך הערכים והמוסר היהודיים, אל תתפלא שמערכת החינוך נראית כפי שנראית, העסקים, הניהול, וכל מי שקשור ונמצא באינטראקציה עם בני אדם. כי אנשים לא יודעים באמת לאהוב. והרוב המכריע מדומיין, וחושב שהוא מאוהב כי פגש את נפשו התאומה. למעלה מ-50% מהזוגות בישראל מתגרשים, ומשום מה, זה לא מזיז לאף אחד. איך זה יכול להיות שהגענו למצב הזה?? האם זה לא זועק לשמיים ורק אני כאן משועמם

בנו של מייסד תנועת חב״ד, אדמור האמצעי, אמר שכשתי יהודים משוחחים ביניהם וחברך מטיח את ענייניו כלפיך , צריך להיות מצב בך שבו כל העולם הפנימי שלך בטל לגמרי ואתה מלביש  את כל עולמו על מערכת החושים (הרגשות) שלך

ולהזכיר כי עולמו הפנימי (נשמתו)  של כל אדם הוא:

1. המזון שהוא אוכל
2. הייעוד שלו בעולם
3. המעשים שלו – אופן קיום המצוות

אם לא הוכנסה משמעות לכל אחד מהנ״ל, הוא חוטא, חוטא לאמת, חוטא לעצמו והוא מחטיא את כולנו כי אנחנו ערבים עליו תרצו אם לאו. זכור, שהיית קטן, אף אחד לא באמת שאל אותך. את ה עשית כי ככה עושים. כי ככה אמא/אבא אמרו.

אחד הנושאים החמים ביותר בעונה הזו, הוא סיפור רבי עקיבא ותלמידים אשר לא חלקו כבוד זה בזה. לצערי הרב, אנשים עוד לא מבינים שאם הם רוצים את האלוקים, את הקדושה, את הטוב שהעולם הזה אמור להעניק, את הבריאות , את הפרנסה וכו…. החובה הבסיסית היא לאהוב כל יהודי. ואין לך שום סיכוי להיות יהודי אמיתי ולאהוב כל יהודי, ללא חיים של משמעות שאם הבנת את הנ״ל ללא הבנת חכמת האינסוף, והלבשתו בכלים של קדושה ולא בכלים של חולין, הם האמצעים היחידיים לחיים נצחיים. האם האמצעים לאהבה אינסופית, לכבוד בין בני זוג, לכבוד בין חברים, משפחה, עסקים וכו…

כבוד= הכרה (תורה, מהות)   אהבה= התחברות. (מצוות, מציאות)  שלום= כבוד+ התחברות. (תפילה, משמעות

 

איך שלא תסובב את זה, אתה תאלץ ללמוד ולחוש מה זה כבוד אלוקי. כדאי לך מאד שתלמד להתבונן, אחרת נאלץ אותך לחוות וזה יהיה ממש כואב. כי דעת, באה רק מתוך אהבה. דעת היא זו המחברת בין התודעה לחושים. 

חברים, הרוב המכריע של האנושות ובפרט, מחנכים, מנהלים, משפיעים חברתיים נמצאים בבעיה ממש לא פשוטה: הם לא יודעים לאהוב. מאחר ושחסר להם מודעות, או שאין להם כלים ,או שחסר להם דעת.

לאור איבוד המשמעות, או שאבדה בהם התורה, או שאבד בהם המצוות, או חלילה שתיהם. אז השאלה למה קמים שרלטנים חסרי כבוד בעם ואומרים בלי בושה, שמה שהם עושים זה תחת הכותרת ״ואהבת לרעך כמוך״, זה אבסורד שזועק לשמים. אותי אפשר לסובב, אבל את האינסוף לא ניתן לשטות, כי לא תוכל לבצע  ״הורדה״ בלי הידע והכישורים הרוחניים המותאמים ליהודי

צר לי לאכזב את הישראלי הנבוך, אבל אנחנו בבעיה ממש לא פשוטה

ידידי המשפיע, המחנך, המנהיג, המנהל, הסיפור על הפרה (כמשל) בתחילת המאמר בא לומר לך, שהפרה היא לא שלך. בטח ובטח שאתה מקיים שליחות שהיא נטו שליחות ציבורית. ולשאלה כמה קדושה וכמה מהאמת קיימת בקהילה, תלויה אך ורק בנו. בבני הקהילה, במערכת, בחברה, בעם.

הפרה יכולה להיות שלך אך ורק אם יש לך אשראי רוחני. מה שזה אומר במילים פשוטות יותר: אין אנכי כאן כלל, אלא זה אנחנו כאיש אחד בלב אחד הזוכה לתואר אָנֹכִי.

תמיד למדנו כי ״הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם״ רק שאת המשפט הזה, יש 2  משמעויות. את המשמעות הראשונה, אין צורך להסביר.

אבל את המשמעות השניה: הקנאה– קנאת סופרים. קנאת חכמה. תאווה– להתחבר לנפשו של כל אדם. והכבוד – להכיר במעמדו, בעולמו של כל אחד ואחד,  השילוב בין השלושה יוציאו אותך ממונחים של העולם, אל העולם שמעבר. ואין אחד שלא רוצה להיות שם, כי שם מתחילים לראות את החיים. וזה הכל כאן. לא צריך למות בשביל זה. רק להכיר זה בזה.

אתה לא חייב לדבר ויפה השתיקה כי אין טוב לגוף משתיקה.  אבל אם אתה אומר משהו, תעשה שהדברים יגרמו לשינוי. אחרת, מה הועילו דבריך?

ראש המוסד לשעבר, שבתאי שביט, סיפר לי במפגש עמו, כי לסוכני שטח שפעלו בשטח וטעו, היתה בעיה לחזור. טעות אחת ואתה בחוץ. הוא טען אחרת. הוא סיפר כי לאלה שנלחמו לקבל הזדמנות שניה, הוא נתן והם הצליחו בענק והפכו לשמנת של המוסד.

כבר הבנו, שאין אדם שאין לו שעה ואין דבר שאין לו מקום, אם ברצונו באמת להשתנות. היום יד׳ אייר, פסח שני, מלמדת תורת החסידות, ומעצים זאת הרבי מלובביץ כי ביום הזה הכל יכול להשתנות. זה תלוי אך ורק בנו.

השינוי הכי מושכל שאותו האדם יהיה להפנים כי כמו שבצבא עושים ואח״כ שואלים שאלות, גם בחיים עושים ואח״כ מגלים את המשמעות.

פרשת אמור, מורידה אותנו לסדר מופתי על עבודת האדם, על הדיוק בפרטי העבודה, ועל ההתמקדות בפרטים והדיוק שבהם, בכדי להשיג את המשמעות לחיים. בכדי לזכות לכהן בתפקיד הכי נחשק. המסע שקורה בשלבים, אך על סולם האהבה כולנו חיים לעלות

הפלגה מוצלחת

שבת שלום

David Boterson

🍷🤗🍷